שאלתי, אם הוא יודע רוסית. "רק משפט אחד", והוא אמר לי אותו ברהיטות, עד שקשה היה להאמין לו, שאין הוא שולט בשפה העסיסית הזאת.
בקשתי תרגום. והוא כהקדמה סיפר על סופר רוסי, שסר חינו בעיני הקרמלין, בשל "סטייה" כזאת או אחרת. סטלין הזמין אותו אליו, הוא צעד ברגליים כושלות באותו פרוזדור ארוך אל כס השליט, שרמז לו לשבת, כולו רועד, מחכה לגזר דינו.
אז ניגש אליו ראש לשכתו של סטלין וזרק לו אותו משפט, שאהרן הגה ברוסית מוסקבאית, לאמור:
פרק ראשון בבביליוגרפיה האזוטרית של אהרן אמיר - בעקבות מאמרה של ש. שפרה שלושת שמות העט של אמיר שנזכרו שם היו יובב אשר על חוברות טרזן, ע. עוזרד אשר על קפטן בלאד ומיכאלה נדיבי המחברת לכאורה של הנבלים שאינה אלא אמיר עצמו. כל היודע על מסכות נוספות מתבקש לדווח לאתר קשתות למדור למציאת כותרי מחברים נעלמים
יחסו של בן גוריון אל יהודי המזרח ניפץ את האפשרות להשתלבות תרבותית של הישראלים במזרח התיכון וגרם לניכור כלפי השפה הערבית. עד כדי כך שאפילו בניהם של יוצאי עיראק ומצרים שמצאו פרנסה בשפה הערבית, בשידור למשל, או במודיעין, הפנו עורף לשפה עשירה זאת, שפה אחות של העברית, ולא רצו ללמוד אותה. אי החשבת הערבית באזור דובר ערבית גרם לישראל לבזבז משאב תרבותי גדול שהיה בידה בשנות החמישים ולהישאר נטע זר במזרח התיכון עד עצם היום הזה.
לא מעט נכתב על תחושת ה"דחיה והנידחות" שחש אהרן אמיר מצד הממסד הספרותי בישראל. לכאורה, תחושה סובייקטיבית של מי שרבים שיחרו לפיתחו. אולם עם כל האהבה וההערכה שהובעו אל האיש המיוחד הזה לאחר מותו, יש לזכור שאכן עד יומו האחרון, ולמרות כל הישגיו ותרומתו לתרבות ולספרות העברית, אהרן לא הצליח להגיע למעמד האייקון התרבותי שהיה ראוי לו. דווקא האמירות שהיו חשובות לו במיוחד - נתקלו בהתעלמות גורפת מצד שומרי הסף של התקשורת הספרותית.
"תיכף הרמתי טלפון לוידיאו דייט", מתוך עדות אחשוורוש בפני וועדת החקירה הממלכתית לענייני טקסים, שישבה על מדוכת הדחתו בחשד לאי-סדרים ולהתנהלות בלתי מתוקנת בחיי האישות החצרניים.
"ותמאן המלכה ושתי לבוא בדבר המלך... ויקצוף המלך מאוד וחמתו בערה בו".
עכשיו כבר מותר לגלות כי בעת עבודות השיפוצים שנערכו בהיכל הספר, בו טמונות המגילות הגנוזות, נתגלה פתח של מערה סודית שהוביל אל מטמון תת-קרקעי עתיק מתחת ליסודות ההיכל שבקריית המוזיאון בירושלים. בשלל הממצאים שנתגלו באתר, שנותר עד לפרוש חודש אדר האחרון בחזקת סוד כמוס, נמצאה 'איגרת גנזים' המכילה מדרש סוריאליסטי למגילת אסתר. להלן גילוי חזותי ראשון של הפירוש הסוריאליסטי למגילת אסתר לרגל חגיגות פורים השתא ולכבוד פתיחת תערוכת הסוריאליזם הגדולה במוזיאון ישראל, במסגרת הפרוייקט של נושא הגיליון החדש באתר קשתות - משנכנס אדר מרבין מאוד בסוריאליזם. המלביה"ד האינטרנטי, קונצפט וביצוע גרפי; אלי שי
בעודי מהרהר, יד טופחת על כתפי. אני מסתובב ומולי עומד שוטר. בפנים חמורות שואל: "מה אתה עושה פה?" "מה אדם עושה בכותל?" השבתי."תעודת זהות!" הוא תבע. היכנסתי את ידי לכיס להוציא את הארנק ואין. זה רגיל אצלי בשעת לחץ. "תתלוה אלי", פקד עלי והתחיל להתקדם לצריף המשטרה. בביתן המזוגג והצר רשם את הפרטים שלי והתחיל לכתוב דו"ח. "למה אתה משוטט ליד הכותל בשעה כזאת מאוחרת?" ביקש לדעת.
ראה מי שראה להציג שאהיה אני הדל לפה לכלל המופרסים, וזאת בפרוסת הזמן הנקצבת לעניין זה מאז ומתמיד. אין ספק שלכבוד הוא לי למלא חובה זו, הגם שבצד הכבוד הכרוך בה גם חרדה מלווה אותה. וכדי שייצא אדם ידי חובה זו ראוי שיתאמץ לאמץ לו כמה מידות טובות שאינן בבחינת טבע שני לו, שהרי יאות הן יותר לגששים או למסלקי-פצצות מאשר למפריח-יונים שעיקר עיסוקו במלים. על כל פנים, יכול אני להעיד על עצי שמעודי לא נדרשתי להשקיע זמן רב כל-כך במחשבה מרוכזת כל-כך לקראת השמעת דברים מעטים כל-כך ומן – הסתם גם קלושים כל-כך – באוזני קהל-שומעים אנין ומפונה כל-כך.
אחרי שקניתי את המהדורה העברית קניתי את המהדורה המקורית . ומאז , במשך שבועות , הייתי יושב אל השולחן ולפני פתוחים שני הספרים . קראתי בזה והישוויתי בשני ולהפך . וכך , לאט לאט במשך חודשים אחדים למדתי מהי אנגלית.
איש אצילי, דקדקן, חריף, אביר השפה העברית, המסור לתרבות ולספרות הישראלית, אשר הביט כל הזמן קדימה וגם בימי מחלתו לא עצר ולו לרגע, וחוברות 'קשת החדשה' – מפעל חייו המפואר – המשיכו לצאת לאור ולתרום את חלקן ברב-שיח הספרותי הישראלי, כאילו, רק כאילו, לא קרה דבר. הוא יחסר לכל כך הרבה אנשים, בין שהכירו אותו אישית ובין אם לאו. אבל הוא יכול להמשיך ולחיות בין דפי החוברות של 'קשת החדשה', לא אלה שהיו, אלא אלה שיהיו - והלוואי שהמפעל הספרותי הזה ימשיך את חייו הראויים גם לאחר מותו של מייסדו ועורכו, אהרן אמיר, ויהיה לו בכך למצבה חיה ונושמת שאהרן אמיר כה ראוי לה.
אשר על כן מן הראוי לנסות לסמן עתה מבעוד מועד ראשי פרקים לטיוטה של ביבליוגרפיה, שלעולם לא תהא מלאה לגמרי, של כל כתבי אמיר, זו הרשימה שתחלצו מכלל היבלעות בחיקה של שורה חוזרת אחת בשיר ולו גם יפה בתודעת האוכלוסייה המקומית.
בקטלוג הספרייה הלאומית הוא חוצה כבר את קו ה- 350 כותרים, כולל חיבורים משל עצמו בשירה, בהגות ובפרוזה, לא מעט עריכות ועוד אינסוף תרגומים. במקרה המסוים שלו, במקצה של התרבות הישראלית הבתולית, הכמות כשלעצמה הייתה סוג של איכות, נוסף על הערך המוסף העצמי, המצטבר, של עבודתו המוקפדת שנעשתה בהתמסרות קיצונית. ובמהלך הימים של הכנת הטיוטה לרשימה הלא מלאה, אני תוהה - מה היה המניע הראשוני, העילת עילות? ופתאום נראה שהסיבת סיבות הייתה, אולי, הרצון להתגרות בסיומת החסודה מדי של ספר ההגות החתרני במקרא, כלומר הדווקא כן לעשות ספרים הרבה, אפילו במחיר של חשש כפירה בהשגחה עליונה הטוענת לבלעדיות. רוצה לומר הספרים הרבה היו סוג של אלילות נאורה.
בשנת 2006 התרחש מפגש מיוחד: בלש התרבות אלי אשד פגש את הסוכן החשאי של הכת העברית אהרן אמיר. המפגש הפיק את כתבת המאגזין התרבותית הרחבה והמועשרת ביותר שנכתבה על אמיר ועל מפעל חייו. הצלחת המפגש הזה נבעה לא רק מן הדמיון בראשי תיבות שמותיהם של המשוחחים, או מחיבתם המשותפת לסוג של בלשות תרבותית. אשד, בדומה לאמיר, נע על אורך הגל הייחודי שבין תרבות גבוהה לפופולארית. שניהם מהווים ספרייה של איש אחד, שניהם נמצאים מחוץ לממסד, לעסקונה, לקליקה ולשיממון אקדמי. שניהם מסרבים לקבל תכתיבים פרי מחנאות פוליטית וקייטנות תודעה של מצעים מפלגתיים. שניהם עובדים על תוכנת תמלילים שנמצאת מחוץ לערכת ה'כיצד אכתוב חיבור' של התרבות הישראלית החד-ערוצית ושניהם מכורים למפעלים רחבי היקף של איש אחד. אמיר, שלא נתקל עד אז בסוג כזה של התייחסות למפעל חייו, כתב לאשד בהערכה רבה: "לאלי שלום רב תתפלא, אבל רק שלשום בישרו לי שכתבת-הענק שלך מופיעה באתר של מעריב באינטרנט, והופתעתי מאד מן ההיקף ומן הפירוט והעושר האיורי לא אכחד שהופתעתי גם (ובעצם, לא בדיוק) מן הצד המפונטז של הכתבה. אבל ברור לי שמבחינתך הפנטזיות הן מקור חשוב לסיפוק נהניתי ממש מן התגובות. מבחינתי שלי, זה היה מקור חשוב וודאי לסיפוק. ואין ספק שאני מעריך את ההשקעה העצומה שלך בכתבה.
שלך בידידות אהרן אמיר" אתר קשתות מביא כאן את הכתבה כנתינתה במקור מתוך שיתוף פעולה עם אתר היקום של אלי אשד ובהערכה רבה למחבר
כמה וכמה פעמים הפליא לעשות אהרון אמיר בחיי היצירה הארוכים שלו. בשנים האחרונות ביצע קאמבק מדהים כאשר בשנת 1998 הוציא לאור מחדש המשך ל"קשת" הוותיקה שלו, וקרא לה "קשת החדשה". במסגרת זו יצאו עד כה 22 גליונות בסדירות נדירה מאוד בתחום התקיימותם של מגזינים ספרותיים, ולמעשה זהו כתב העת הספרותי המוערך ביותר כיום, ועל חשיבותו ותרומתו ליצירה הישראלית עוד ישפכו הרבה מלים בשנים הבאות. כבר כיום ניתן לומר בוודאות שאהרון אמיר שפעם נחשב לחלק מקבוצת "המנודים" הספרותיים הפך ללב ליבו של עולם הספרות הישראלית, אדם שקשה לתאר את גודל החוב שחבים לו, למרות שזכה בפרס ישראל לתרגום.
אהרון אמיר היה איש שראה את טיפוח הצעירים בעולם הספרות כמשימתו. לדוגמא, כאשר פותחים את חוברת "קשת החדשה", אותה ערך והוציא לאור, ניתן למצוא בכל גיליון, זה לצד זה, יוצרים בעלי שם, חוקרים ואנשי אקדמיה, תרגומים ויצירות מקור ויוצרים בתחילת דרכם.
סופרים רבים (כמו א.ב. יהושע, עמוס עוז, יהושע קנז) פרסמו בתחילת דרכם את יצירותיהם ברבעון "קשת", ולאחר מכן ב"קשת החדשה". גאוותו של אמיר היתה על היוצרים שגילה. הוא ראה בכך יעוד. הוא נהג ללא משוא פנים בכותבים "צעירים" כמו גם מנוסים. הוא לא הצטרף לאף "קליקה ספרותית", לא התכופף לחוקים בכתב או בעל-פה, או לדעה רווחת. מחויבותו היחידה היתה לכתיבה לשמה.
"כיוון שהעורך עסוק מאד, ואינו יכול להתפנות לקריאת כל החומר המגיע אל המערכת...", הבנתי מייד שאת המכתב לא כתב העורך, אהרון אמיר, אלא עוזרתו, הדה בושס. מזכירת המערכת או מה שלא הייתה. כאב חד פילח את לבי, כי ניחשתי כבר את ההמשך. והיא המשיכה ברהיטות, "ניכר שזה כנראה סיפורך הראשון הנשלח אלינו. יש בו הרבה מבעי נפש והיגדים חשובים ונרגשים. אבל לצערי, כל אלה אינם מעלה. יש לך מסתבר, המון מה להביע. אבל אין לך עדיין לשון פיוטית מוגדרת משלך. אין לך לשון פרטית שתהפוך את סיפורך לראוי לדפוס...". הזעתי מאד, נשימתי ממש קצרה, וכל הזמן פחדתי שמא ייכנס מישהו אל הצריפון. והדה בושס המשיכה לשפוך את דמי. "למה שלא נמתין, אנחנו במערכת, ואתה אצל שולחנך, נאמר שנה-שנתיים, עד שיעלה בידך דבר ספרות ראוי יותר? מה דעתך?...".
אפתור בקצרה כמה מן החידות שחדתי בפתח דברי: באחד מהראיונות שהעניק אהרון הוא מספר כי בעיזבון של אביו מצא כתב יד רוסי של האב משנת 1919 שתרגם לרוסית שיר מן התרגום של טשרניחובסקי "על מות האל תמוז" והוקדש לעלמה שאחריה חיזר לחוף הים השחור בחצי האי קרים לימים אמו של המשורר. הנה כי כן אהבה גנטית לשירת המזרח הקדום. יובב הוא עורך חוברות טרזן. 950 חוברות ראו אור ובהשפעתו ואולי גם בהשתתפותו הפעילה של העורך הפך טרזן לצבר לכל דבר ונלחם בבריטים ופרץ את ההסגר המצרי על תעלת סואץ. ע. עוזרד הוא המתרגם של הרפתקאות הקפטן בלאד בסדרת הרומן הזעיר. ומיכאלה נדיבי כתבה את ספר מתח היסטורי בשם "הנבלים" שעסק ברצח בעיר תל אביב ובמרגל בשירותו של אייכמן. כל אלה הם כמובן אהרן אמיר. ומי יודע אם אהרן האיש המסתורי חשף לפנינו את כל סודות שמות העט שלו.
(דברים שנאמרו בערב ספרותי לכבוד אהרן אמיר שנערך בבית ביאליק 3 ינואר 2008)
קהל שוחרי הספרות התל אביבי התגבר בחירוף נפש על גשמי זלעפות, שאיימו להפוך את מגרש החנייה שליד בית ביאליק לתעלה וונציאנית, והגיע בהמוניו, חמוש במטריות ובמעילים, לערב חגיגי לכבוד יובלו של אהרן אמיר. ואילו חתן השמחה, שהודיע מראש על הסתייגות מטקסי יובל ואירועים נלווים, התגלה כסטנדאפיסט מקורי כשגמל לבעל האכסנייה - הלוא הוא המשורר הלאומי הנודע, בזיכרון ילדות שבעצומו איבחן אהרן הפעוט את חיים נחמן כמי שלוקה ככל הנראה בשיגעון רוחני מסוים. מי שצלח את הממטרים זכה לערב ספרותי מהנה, כולל זיכרונות מראשית הכנעניות העברית, ווידויים מאת חיים גורי וחיים באר על חיבוטי הזהות שידעו בנערותם ושירים של האחים אריאל ששחזרו את הנאת הקריאה של מאיר אביהם מתרגום 'איים בזרם' להמינגווי בידי אמיר. הוא תירגם את זה יפה והוא גם שיחק אותה בסטאנד אפ משעשע בסיומה של חגיגת יובל לא כבדה ומטוקסת מדי.
"ילדים לא יודעים היום הבנת הנקרא בסיסית. מבחינתי, זה רק מעיד על צדקת הגישה העברית", אהרן אמיר בראיון לשירי לב-ארי, במדור גלריה של עיתון הארץ.על פי החזון הכנעני של אמיר, ישראל יכולה להיות הכינור הראשון בתזמורת המזרח התיכון: "ישראל בתוקף מה שהיא, מבחינה אנושית, מדעית, טכנולוגית, אפילו הומניסטית, נמצאת בקטגוריה מיוחדת לעצמה באזור הזה", הוא אומר. "עם כל האופי המהגרי שלה, היא עדיין נטועה בשפה שהיא השפה הקדומה של הארץ הזאת, ושבה נכתב התנ"ך, ובכוחו של התנ"ך כבשה עולמות שלמים. ישראל בהחלט מעודדת להיות נושאת דגל הקידמה והפיתוח והלאומיות האמיתית - לא הלאומיות הדתית".
עורכי "קשת החדשה", כמוהם כעורכי "קשת" מלשעבר, פועלים מתוך הכרה שייעודו של הרבעון להתסיס את חיי התרבות והרוח של החברה הישראלית ולשמש חממה לצמיחת כוחות אותנטיים, חדשים ו/או חדשניים, שיהיה בהם כדי להפרות, לרענן ולשחרר אותה, אף להחדיר בכוחות הללו בינת-לבב, קנאה לאמיתם, אמונה בעתידם – ושאיפה לגדולות. מתוך הכרה זו שמים עורכי הרבעון הזה דגש חזק בטיפוח הסיפורת המקורית, שפירושו למעשה טיפוח הסיפור הקצר. (דברים לרגל הופעת הגיליון העשרים של חוברת קשת החדשה והשקת קובץ סיפורי הקשת החדשה בהוצאת כרמל שנערך באודיטוריום של בית אריאלה )
החבר ישעיה, ששב ונדרש לנושא במושב החרטומים הבין-תחומי בכנס נסיכות הרצליה, הבהיר שוב כי ביקש להציג נוכח ציבור הנתינים את הדברים כהווייתם וכי דיבר כדבר מורה הוראה אל תלמידים קשי תפישה, בהציגו בפניהם חלופות אפשריות אחדות על-פי טעמם ושיקולם הם. הוא עצמו אינו סבור לכאן או לכאן ודעתו האישית אינה משנה ועם זאת הוא מדיר שינה מעפעפיו בלילות. גורלה של הממלכה מדאיב, מאזן סיכויי הישרדותה בעייתי, הספינים מתרבים והיכולת השלטונית למשול רעועה מתמיד.
עוד מעוללות הוועדה הידועה בעקבות פרשת החבר דרור במקום לצאת לעלות לבאריקדות, במקום לתבוע וועדת חקירה ממלכתית דחופה - עדיף אולי לחזור על הפיוט הבא שבע פעמים בתקווה להקצתו של שומר ישראל
כנס החוקרים הבינלאומי בנושא הקבר המיוחס לישו בשכונת ארמון הנציב באזור תלפיות מזרח בירושלים מחזק עוד יותר את ההכרה כי הפסילה על הסף של הזיהוי ההיסטורי - אינה משכנעת וכי יש לפתוח את הפרשה למחקר מחודש לאחר שנתגלה כי השערת הזיהוי הושתקה למעשה.
ואז הגיע תורו של המשפט האחרון המכריע; הממלכה עצרה את נשימתה, הסופרים הרטיבו את נוצותיהם, הדיו בקסתות העיתונאים הרעיד, הס הושלך בבית העם הלאומי. מצאנו, בתום פירוט הכשלים שפורטו כזכור בהרחבה רבה בדוח החלקי האמור ובדוח המסכם הנוכחי, פסק יו"ר המועצה, כי המבחן הסופי הוא מבחן הציבור והאומה והם הם שישפטו אל נכון לעתיד לבוא ויכריעו בכוחות עצמם ובמיטב הבנתם את דינו של הווזיר הראשי הנזכר לעיל. והיה אם הבאנו ולו גם במשהו לתיקון הדברים ולהבהרתם, יהא זה שכרנו.
הכנענים, קבוצת אינטלקטואלים שקמה מסביב למשורר יונתן רטוש בשנות הארבעים של המאה העשרים, דיברו על "אומה עברית" שנוצרת בארץ ישראל, ואין לה דבר עם הגולה, או הפזורה היהודית, שכן היהדות היא דת, ובארץ ישראל נוצרת אומה חדשה שאיננה מזהה את עצמה עם הדת היהודית. מהצד האחר, "היהודים החדשים" בארצות הברית מנתקים את עצמם ואת יתר הקהילות היהודיות ברחבי העולם מהזיקה למדינת ישראל כמרכזה של יהדות העולם, תשובה הולמת לרעיון הכנעני. אבל, שלא כמו אנשי ה'השכלה' וה'כנענים', אביב ושנייר דוחים את הטענה שזהו קץ היהדות כמהות לאומית, שכן לדעתם עשויים להיות קשרים של תיירות ולימוד הדדיים בין הקהילות השונות של היהודים, "מגעים", כפי שקיימים קשרים בין יהודי התפוצות לבין מדינת ישראל, לפי תפיסתה של הציונות.
ועכשיו למה בנאזיר צריכה להטריד אותנו בכלל? בגלל האטום המפורק בבוידם של המחסנים? בשל כניסתה לפנתאון הדמויות המיתולוגיות של השנה שאזלה? בגלל הטרור של האיסלאם הקיצוני? בזכות ההספד הנרגש שהרייץ כבוד הנשיא, שמעון? - ובכן גם, אבל בעיקר בשל העובדה שכמו פקיסטאן הנחשלת, אנחנו כבר למעלה מעשור דמוקרטיה בצל עננת הקטורת של קדושה מעונה; מטלטלים בתאורת נרות ולפידים בין רוצחים שהאידים לנרצחים מארטירים שהשם עוד יקום דמם, ורוב הזמן לכודים בלא התרה בשיווי משקל רעוע בבית העכביש המרעיד של קורי תיאוריית הקונספירציה הפנימית.
הגבלת מספר השרים לשמונה, כמו בשווייץ, תביא לחיסכון ניכר בהוצאות הממשלה בלי לפגוע בתפקוד המשרדים ונראה שהשינוי עשוי אפילו לשפר את התפקוד ולמנוע זעזועים קואליציוניים. שלא כמו בשווייץ, שבה משרת אחד השרים בתורנות גם כנשיא המדינה, אני מציע להשאיר את תפקיד הנשיא כתפקיד נפרד ולתת אותו לציוני הראשון, אברהם אבינו.
במצב הנוכחי העיר הירושלמית אינה אלא גטו יהודי מעיק, ההולך ומתכווץ בהדרגה מבחינת יכולת התנועה הכללית. ואילו במצב העתידי המוצע תהיה ירושלים עיר שתושביה חסרי גבולות; תעודת תושב ירושלמית תעניק להם חברות במועדון היוקרתי של אזרחי העולם, מה שיפטור אותם מהליכים משפילים בנמלי תעופה בינלאומיים. נכון לעכשיו מצבו של הישראלי המצוי עגום למדי; הוא קולט את אחיו היהודים מכל פזורה אפשרית בהעניקו להם אזרחות אוטומאטית מכוח חוק השבות, הוא נידון לחיות במחיצת משכנות רפאים של גבירי הפזורה הרוכשים כאן נכסי נדל"ן ריקים, והוא נאלץ להמתין לוויזות ולהליכה הגירה קשוחים בבואו לארצות אחרות המפנות אותו לתור השמור למהגרים מסוג פרסונות בלתי רצויות. מן הראוי להפוך מצב עניינים מדכא זה על פיו; תושב העיר בירה העולמית הנצחית יהפוך אוטומטית לאזרח הכדור ומתוך כך יזכה לקבלת פנים מסבירה והולמת בביקוריו בכל הארצות הקשורות ב'דומיניון של ירושלים'.
מישהו החליט על שי חגים נאה לאוכלסיית העיוורים במדינה; משמעת עלטת קריאה גמורה לקראת השנה החדשה. מנתוני הספרייה המרכזית לעיוורים בנתניה הנמצאת בסכנת סגירה כתוצאה ממה שמכונה כאן 'קיצוץ רוחבי' מסתבר כי זהו אולי הציבור הנאמן ביותר של חובבי הקריאה בישראל. עכשיו מכבים גם להם את האור.
פרשת פקיעין מעוררת שורה של הרהורים מהסוג שבין המדאיג למדאיב, במרחקים שבין התנהגות המשטרה לבין התנהגות קבוצות מסוימות בקרב התושבים. בפרשה הזו אין כל הכרח לתפישת עמדות נחרצות בנוסח מדינת משטרה, או מן העבר השני המיעוטים כולם נגדנו, אבל יש בהחלט מקום לחשוב מחדש על אובדן מגזרים ושטחים מחיק המדינה הישראלית המתקשה לממש את ריבונותה אפילו בתוך אזורים שבתוך גבולותיה העתיקים. ועם זאת אפשר כי מעז עוד יצא מתוק שכן נקודת האור הבודדה העולה מן הפרשה קשורה אולי בכך שכאן לראשונה מתרחשת התנערות שיש לה מקצת נקודת מוצא סביבתית ירוקה. מבחינת השתוללות האנטנות הסלולאריות - פקיעין זה פה וכל הארץ נדרשת בדחיפות למידת מה של אינתפדה לא אלימה, אך בהחלט תקיפה כנגד סכנת הקרינה, השחתת הנוף וההשתלטות הסלולארית על כל גבעה רעננה. (לשתי רשימות על תרבות סלולארית ישראלית חדשה ראה כאן בעל הכוונת ובמדור טור אישי).
האם הייתה אנאפוליס בגדר ריטואל יחס"צ של השקת ספר? ואם כן מה טיבו של הספר הזה שאליו הוכנסנו כדמויות סבילות משתאות ברומאן עתידי שבכתובים? מניתוח תוכנת עיבוד התמלילים של ניירת הנאמת מתברר כי מדובר בהתדפקות על דלתות השאול, בכניסה לטירתו של הרוזן דראקולה ובסיבוב מסכם בעמק הרפאים של עיר הבירה הירושלמית, זו שאגנה עומד להיות מופרד לה יחדיו.
ירושלים ערב וועידת אנאפוליס - נושא הגיליון הנוכחי של אתר קשתות. על הכוונת: מאמר רחב יריעה מאת עו"ד שמואל ברקוביץ - מומחה לנושא המקומות הקדושים 'האגן של כל הצדיקים' - סיור בעיר העתיקה והרהורים על החלופות המוצעות במסגרת ההסדר 'חבילה הגיעה' ו'עקוץ קשות' - שתי רשימות סאטיריות בעקבות פרשת ניסיון ההתנקשות בראש העירייה ועיסקת הקרקעות הבלתי כשרה של אדמות הכנסייה היוונית בעיר 'הגיגית של הזקנה המוגרבית' ו'הסדר הטובין, המטלטלין והדלא ניידין' על שלל תוכניות החלוקה, ההתכנסות, ההתפנות, ההתפעמות,המפות המשולבות, הגדרות, ההתפרדויות, ההתנתקויות, החד והדו קיומיות המוצעות לעיר בירה במסגרת חזונות האופק המדיני והשחר מזרח תיכון חדש (בתמונה עו"ד ד"ר שמואל ברקוביץ מחבר הספרים 'מלחמת המקומות הקדושים' ו'מה נורא המקום הזה').
פתאום אחרי שכבר שיפשפתי את כפות הידיים ועשיתי טפו טפו ופופו לה חראטה על הדיל, משהו מתחרבץ' בכל העסק; הפאפא הזקן, שקודם התנהג כמו בעל הבית השתגע, התחרפן לגמרי, עובר עכשיו לצורת התנהגות של אחד שתופש שהוא הולך לאבד את הראש שלו, קלט ברגע האחרון שהוא התחלק לא בכוונה על השכל. אני מתקשר לצחי, הוא לא במשרד, גאולה לא עונה, יצאה להתבודד באיזה מאחז בתיז אל נאבי עם עותק של כל כתבי אצ"ג. העוזר של הבן יקיר שלה, צח וטהור, אומר שהמודח אירינאוס סתם אנטישמי, אני קובע פגש בירור עמדות דחוף בלובי של ההוטל אימפריאל, לא מגיעים לי בזמנים.
[סאטירה, מתוך המונולוגים ההזויים מענייני דיומא, בעקבות פרשת העוקץ בנכסי הכנסייה היוונית אורתודוכסית]
לנוכח הוועידה הממשמשת ותוכנית המשנה האץ לחלק את העיר בירה - מגיש עו"ד הד"ר שמואל ברקוביץ - מומחה בר סמכא משפטי לעניין האגן הקדוש, תזכיר מיוחד בנושא ירושלים. ברקוביץ מחבר הספרים 'מלחמת המקומות הקדושים' ו'מה נורא המקום הזה' מחלק את הסוגיה לשניים; מעטפת השכונות והכפרים החיצוניים והמסופחים בתנופה גדולה שביחס אליהם ניתן לוותר במידה תוך מודעות לסכנת הטרור המתגבר ואזור האגן הקדוש והטעון. המקצה השני מתגלה כמסובך יותר כאשר מרבית ההצעות המוצעות לוקות במינונים גבוהים של פרכות ובורות. הגם שהמחבר חותם בהצעתו העדיפה הוא מודע באחרית דבריו למצוקת היעדרו של הפרטנר הראוי. בסיכום אחרון ירושלים נותרת בלתי פתירה.
כי למה דומה ירושלים בתודעתם של מעצבי המדיניות הישראלית - אם לא לאיזו ישישה טרחנית, מוגרבית, השוכבת צמחית ונצחית על אגנה אפיים ארצה, מעולפת ושמא מוכת שבץ מוחי, בחיק אמבט מצועצע בעל רגלי אשמדאי, שקיבלה ממאהב עתיק ששבק חיים מזמן, אחד ג'רי קופרי כזה, שהביא לה את הגיגית המערבונית הפרועה, מעוטרת בגילופי ראשי אינדיאנים מקורקפים. ומאז היא מתעקשת להשתרע שם כעלמה צעירה, מעורטלת אך ענודה מחרוזות שומים לאריכות ימים מופלגת, מתיזה את הקצף החריף על תמונות מחזריה המצהיבות.
כתבה מצולמת מיוחדת מאת עכבר קשתות, תולעת ספרים והכתב הגלובלי המשוטט
15/10/07
עכבר הספרים הנייד המשוטט והמיוחד של אתר קשתות יצא למסע וירטואלי בהפנינג הענק של תעשיית המו"לות העולמית והוא שב עתיר רשמים מצולמים. שימו לב; מתאים לגלשן הספרים הפראי, הבלתי ממוסגר, הניסיוני והנוטה להשתוללויות מחוסרות רסן על המסך. הפעילו את העכבר לכל הכיוונים ולכל הדוכנים וותרו על ביקורת הכרטיסים בכניסה.
זה העידן של ההשקות החדשות; שמים סרט משי זוהר ארגמן על הספר, קושרים טוב שאף אחד לא יפתח בלי הוראה, מכינים כריכת השקה עם אותיות זהב בכתיבה תמה על נייר אורז. אני מארגן מספריים נוצצים, בקבוק שמפניה קשור בחוט מתנפץ אל קיר הגלריה, כאילו אנחנו חונכים איזו ספינת תענוגות של האבא, המנוחתו עדן של שרי אריסון. וככה מרביץ כיבוד, מביא מוזמנים, מרים הפקה של מכובדים, משחק אותה בענק. אל תדאג נשים אותך בבורד אוף טראסטיס, בנאמנות גמורה. אנחנו הולכים להנפיק מניה, אתה עוד תקבל דיווידנדים, אצלנו תשחק אותה בסטוק מארקט. קרן השקות - השקעה בהשקה להצלחה; שפע ספרים בע"מ ובדברו התווה בידו תנועה באוויר הגשום כמשרבט שלט ניאון גדול.
עמוס עוז המשיך להוביל בעוז נכון לבוקר יום חמישי במרוץ לפרס הספרותי היוקרתי בעולם וזאת לצד הסופר הבולט ביותר במקצה היהודי-אמריקני - פיליפ רות והסופר היפאני האוריקי מוראקאמי. אלא שנכוון לאחר הצהריים של אותו היום הסתבר שדוריס לסינג עקפה מאחור ובגילה המופלג בעליל נטלה את הפרס.
עוד מעט קט יסתבר שמסיבות עיתונאים וגזירת מפות ונעיצת סיכות וחלוקת רחובות על הדשא של אנאפוליס והתנשקויות של המשנה עם המזכירת מדינה והלחי של קונדי - לא הולכות להביא כאן שום ישועה. כי אף אמיר רכוב על סוס ערבי אצילי שהגיח מאורווה ויקטוריאנית - לא יתפוש בלאסו את מפתחות המקומות הקדושים כדי לנהלם בהכנסת-אורחים מזרחית מסבירת פנים ליהודים. אף גמד האשמי לא יגיח רכוב על אל בוראק המכונף, אף מחנה פליטים נגוע בתאי חמאס לא יעלם - רק משום שהמשנה וחבר המועצה מטעם 'קדימה' יחליטו בצוותא חדא על החזרתו לחיק המדבר הסעודי.
ממרכז מטה ז'נבה נמסר כי עצומת אנשי הרוח נועדה להעניק רוח אחורית לראש הממשלה לשם מהלך של התקפלות הישות הטריטוריאלית הציונית והמרתה בתוכנה וירטואלית לפליטות גמישה ומשודרגת. התקפלות פתע כזאת תכה את הצד השני בהלם שלא במהרה יתאושש ממנו ותבטיח את שימור כושר ההרתעה הישראלי לדורות, הבטיחו הבכירים.
אחרי שנים רבות של עבודה ככותב נאומים סודי של ראשי האומה החלטתי שגם לי מגיע מעט מאור הזרקורים ולכן אציג מדי פעם בפעם את אחד מן הנאומים היותר טובים שכתבתי בקריירה שלי לאנשי השם שלנו. ולמי שם טוב ברחבי תבל אם לא לנשיא המדינה, מר שמעון פרס הנכבד, שאת נאום ההכתרה שכתבתי לו לא מכבר אני מביא לפניכם היום הזה:
האם הוא נע באמת לנקודה כלשהי בחלל, זולת עצם המפגן הציבורי הנואל, הדומה להתנהלות ילד שקיבל מכונית צעצוע שמנת סוללות, מרעישה ומהבהבת לעייפה מהונג-קונג ומתוך כך הוא מתעקש לבצע לדודותיו המתחרטות סימפונית סירנות גולמית מורטת עצבים, מלווה בהבזקים מסנוורים של העין-הכחולה. האם מעבר לתצוגת השיירה המגוחכת על גלריית רכבי-השטח והארבע-על-ארבע והמגאפונים של השוטרת ההיסטרית וכוונות הרובים כחבורת אריסטוקרטים חדשים שיצאה לספארי, יש טעם כלשהו בהמשך תחזוקת נושא המשרה הרמה האמורה?
פרס ישראל לאומנות ינתן הפעם לאוצרת ניצה יושפה-פישמן ממוזיאון ישראל על שאיחסנה במרתפי המוזיאון עשרות יצירות של אומנים ישראלים שקיוו כי המוזיאון יקנה אותן ולאחר שנים, כשהזדקנו האומנים וחלשה דעתם, ביקשה מהם או מקרוביהם כי יתרמו אותן למוזיאון. בדרך זאת השיגה האוצרת בעבור המוזיאון עבודות רבות שלא היו מגיעות אליו בשום דרך אחרת ובכך שירתה את קהל שוחרי האומנות בארץ שירות יקר מפז. לפיכך, בשבתנו על מדוכת הפרסת כספי החלוקה, הגענו למסקנה כי מרת יושפה-פישמן היא מאשיות השמירה על הטעם הטוב ולראיה באנו על החתום, סיכמו השופטים בקורת רוח מרובה ולא יספו.
בשעה טובה ומוצלחת, אף כי בהצתה מאוחרת להבהיל, הגיע המחוקק הישראלי לכלל איסור התקנת אנטנות סלולאריות בדירות מגורים ובמרפסות. חברות הסלולאר המחזרות אחר קהל לקוחות מכור ומלוהט מוח לגמרי בכל מיני חלקות, נזעקו מרה, צווחו פעמיים מחטף והכריזו על פתיחתה של מלחמת חורמה.ואולם בין הסיכוי להצרת השתוללות האנטנות לבין המצב בשטח, העומד בסימן אורגיה סלולארית, המרחק רב. מעבר למפגעי קרינה שדורות עתידיים צפויים לשלם את המחיר הבריאותי הטראגי בגינם, מהווה מהפכת הסלולאר הישראלית מפגע צרכני, אתי ותרבותי.
מה היה פרויד אומר אילו ראה את המסגדים המלאים מתפללים מוסלמים לא רק בטהראן או בקהיר או ברבאט, אלא גם בלב אירופה הנוצרית, בפריז ולונדון ואמסטרדם? כמה היה נדהם לראות את המוני הקנאים היהודים הדתיים, בני עמו, המתרוצצים חמושים בין פלשתינאים כבושים ועושים בשם הדת פרובוקציות לאומניות קשות, או אילו התהלך בערי ישראל, או באנטוורפן, פריז, מוסקבה וניו-יורק ומשתאה למראה הגיטאות ההולכים וגדלים של יהודים חרדיים, חסידים בלבושם המסורתי מימי-הביניים?
הנוסח המלא של המאמר כאן במדור המאמרים של קשתות במסגרת נושא הגיליון החדש המוקדש ליצירתו של א.ב. יהושע וראו עוד במדור נושא הגיליון פה בקשתות - * שליחותו של הממונה על משאבי האנוש כדיאלוג יהודי-נוצרי * גבולות הגלידה של גאיה
גם אם לא היה אהרן אמיר עושה דבר מכל מה שמזכירים גדולי הספרות הכותבים עליו כאן בגיליון המיוחד שלפנינו המתפרסם במלאות שבוע למותו, שמו היה זוהר באור יקרות בזיכרונם של בני דורי על שגילה לנו את ז'קלין כהנוב. ליתר דיוק - על שגילה את ז'קלין כהנוב לז'קלין כהנוב עצמה. כי בלעדיו, מה היה עולה בגורלה של המסאית הקהירית היהודייה הזאת, שכתבה אנגלית, שהתגלגלה אל חופי הארץ, אלמונית וזרה לגמרי כאן? היא היתה נמקה באלמוניות בדירת שיכון, כמו כמה מעמיתיה ושותפיה לאותו גורל של עקירה
ואני הייתי בטוח בכך שתמיד יהיה אהרן אמיר מפני שתמיד היה. היה מהתחלה. כשהייתי חייל בן עשרים ושתיים שלחתי לו ביד רועדת סיפור. כעבור חמישה ימים קיבלתי ממנו גלויה ובה רק ארבע מלים: "יישר כוחך. הורדתי לדפוס". כעבור עוד סיפור או שניים נועזתי להופיע בוקר אחד במשרדי מערכת "קשת" ברחוב ביאליק, והנה מצאתי לפני ג'נטלמן נינוח בעל חזות מזרחית, שפם שחור מדוקדק ומבטא גרוני. הוא, שלא היה איש של שיחות נימוסים בטלות, שאל אותי חמש או שש שאלות ענייניות שעליהן עניתי לו בקול רועד, בעודי יושב מולו על קצה הכיסא ואיני מעז להישען על מסעדו. אהרן אמיר הקשיב היטב לכל תשובה מתשובותי, ואחרי כל תשובה המתין עוד רגע בדממה, כמתחשב באפשרות שאולי ארצה להוסיף עוד משהו לאחר שסיימתי. כעבור השאלות והתשובות שאל אהרן אמיר: ומה הבאת לנו היום? והוסיף מלת שבח נדירה ויקרה מפז "אתה לא משאיר מלאכה מרובה מדי לעורך" (אבל כעבור עוד ימים אחדים שלח לי בדואר רשימה של הערות ותיקונים). עד היום אני נוצר את המחמאה הזאת ומשתדל להותיר לעורכים מלאכה מועטה עד כמה שאני מסוגל.
האיש הזה חיבר באישיותו לפחות שלושה מרכיבים שהיו כה נדירים ורעננים בישראל המקופלת והמסוגרת בגבולותיה הנצורים בשלהי שנות החמישים
בתחילת השבוע שעבר סיפר לי יהושע קנז על ביטול חריג של פגישה בענייני "קשת החדשה" כי "אהרן החליט למות". המלים נקבו את לבי, כי הכרתי את כוח רצונו של האיש. אם אמיר הצליח לחדש ולהחיות את "קשת" לאחר שנים כה רבות של הפסקה ולכונן שוב כתב עת חשוב ומוקפד, אין ספק שהוא יעמוד גם בהבטחתו האחרונה. אבל לא שיערתי שהמוות יבוא במהירות כזאת. כשפתחתי את עיתון "הארץ" ביום שישי וראיתי אותו יושב על ספסל של אבן ומחכה, ובצד התמונה דברי הפרידה של בני ציפר, ידעתי שאיחרתי את המועד להגיד לו מה שנדמה לי שהוא רצה לשמוע ממני. כמה אנחנו חסכנים וזהירים בדברי שבח לאדם בחייו וכמה נדיבים לאחר מותו.
הוא העריץ את הציוויליזציות הגדולות שהצמיח המקום הזה והאמין שכאן, על האדמה הזאת, תקום ארץ העברים, ארץ שכל החיים בה יהיו לאומה אחת, חילונית, שבה כולם אזרחים שווים. שכן את האומה יוצרת ראשית כל האדמה, הארץ, גבולות הטריטוריה. הוא רצה שלהקמת האומה הגדולה הזאת תחתור מדינת ישראל בתחילת שנות השישים היו לי, ואני יודע שגם לסופרים מתחילים אחרים, שני אהרנים. אהרן מגד, עורך "משא", המוסף הספרותי של עיתון "למרחב", ואהרן אמיר, עורך כתב העת "קשת". ב"משא" פירסמתי את סיפורי הראשון. גם ב"קשת" התפרסמו אחדים מסיפורי הראשונים. איזו גאווה חשתי כאשר ראיתי את הסיפורים האלה בדפוס, איזו הוקרת תודה פיעמה בלבי לשני העורכים האלה, כל אחד מהם גם יוצר פורה בזכות עצמו. אבל ברבות השנים ידעתי שאני חב לשני העורכים האלה עוד תודה. תודה מאוחרת, אבל תודה גדולה. כל אחד מהם גם החזיר לי סיפור ששלחתי לו, מפני שמצא אותו לא ראוי לפרסום.
התנגדותי המוחלטת לתורת יונתן רטוש ואהרן אמיר נבעה משני עיקרים מרכזיים של התורה הכנענית: ההתכחשות לקיומו של עם יהודי ושלילת קיומה של הלאומיות הערבית באחד העיתונים נכתב על מותו ש"המתרגם אהרן אמיר" הלך לעולמו. מכל התארים שבהם אפשר להכתיר את אמיר, התואר "מתרגם" נראה לי הפחות משמעותי. מה גם שאת תרגומיו אינני אוהב במיוחד. כשניסיתי לקרוא את יומן המלחמה הנהדר של וינסטון צ'רצ'יל בתרגומו, מצאתי שהסגנון המלכותי המרהיב של המנהיג הבריטי התחלף בסגנון עצי ושטוח בתרגום.
ראוי היה לכתוב שמת אהרן אמיר המשורר. או העורך של כתב העת הספרותי הפורה "קשת". אך התואר הנכון ביותר הוא אהרן אמיר הכנעני.
ראינו בתוצאותיה של מלחמת ששת הימים הזדמנות יחידה במינה לקבל בזרועות פתוחות את כל בני האדם הנמצאים בארץ הרחבה שצה"ל שולט בה. אבל לתמהוני, חבר אהרן אחרי המלחמה אל הרב משה לוינגר, אבי "המתנחלים", שאת הארץ השלמה חמדו - אבל לעצמם בלבד שנים רבות עברו מאז התוודעתי אל אהרן אמיר באחת הפגישות החצי-מחתרתיות של מה שנודע בשם "הוועד לגיבוש הנוער העברי". הוא הצטרף אלינו בשנת 1941, ומאז הלכנו יחד כברת דרך ארוכה. הפעילויות של אנשי "הוועד" היו בעיקרן שיחות עקרוניות, ופעולותינו כוונו "לצוד נפשות" לרעיון שכולנו דגלנו בו: בנים אנחנו ללאום חדש, שקם והתהווה בארצנו זה כמה עשרות שנים. כבר קמו לאומים חדשים בארצות ההגירה, גם אם מבחינה ביולוגית לאומים אלה היו בחלקם צאצאים של בני אדם שהשתייכו לחברות אחרות. גם אנו, בני הארץ, איננו "דור יהודי חדש", כביכול גלגול קצת שונה ממה שהיו אבותינו הביולוגיים, אלא אנחנו בני לאום אחר. לא זו בלבד, אלא האבות שאתם אנו מזדהים הם דור בני הארץ שקדם לנו, ולא מולידינו שהיגרו לכאן.
תמונה אחת = 1000
.jpg)
.jpg)
.bmp)
.bmp)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
